אפרום.  
כך קראנו לך! יש נועם ויש אפרום!
אני כותבת שורות אלו וכבר הדמעות חונקות, מאיימות לפרוץ..
הזמן שעבר רק מתעתע יותר, ככל שעוברים הימים המציאות מכה.. 
לרגע אחד אני מכחישה שהיום הארור התרחש, תיכף הדלת תפתח ואתה תכנס עם החיוך הענק, היפה והמלא שלך ותבוא לחבק אותי.. ותמיד זה יהיה באותו מקום במטבח, על יד הכיריים ולפני שתצא מהדלת שמובילה לנועם שלנו.. ואחריך, איך לא?! נועה היפה עם החיבוק העדין והמתוק שלה.. 
ויש רגעים שפורצים מתוך השתיקה או בתוך עשייה שזה פשוט ״נופל״ ואני קולטת שזה אכן קרה. 
שיותר לא נראה אותך בדלת ולא נזכה לחיבוק האוהב והחם שלך, לקול הנעים שלך, לחיוך מלא השיניים שלך, לאור ולאושר שהקרנתם נועה ואתה.. תוך רגע הדמעות שאיימו כבר זולגות מעצמן והלב נמחץ וכואב… 
ככה זה בא והולך.
המחשבה שנועם שלי לא הספיק להיפרד ממך.. 
ההרגל הזה, כשהוא חוזר מהצבא, פושט את המדים, מנשנש משהו בחטף, יוצא מהדלת ומכריז ״אני אצל אפרום״ כבר לא!  מעלה בי דמעות ובכי.. הפעם מוסבר.. 
 
שרון, רויטל, נועם, ליטל ומאוחר יותר נועה.. האהובים♥️ 
נכנסתם לנו ללב ולחיים כשהגענו לחד נס ומאז אנחנו יחד, גם אם לא מתראים, תמיד בלב אנחנו שזורים .. החיבור בין נועם לנועם היה מיידי ומאז הם הפכו לבלתי נפרדים. 

 אפרום שלנו, היית איתנו ברגעים הכי מאושרים שלנו, בחינה, בחתונות, ובימי ההולדת.. כשלא ניצחת על העמדה עם הכישרון הנדיר, פיזזת על הרחבה, שימחת ושמחת איתנו. תמיד מכל הלב, תמיד אמיתי כי זה מי שאתה. 
נועם אהוב, אתה חרוט בלב שלנו יותר מתמיד! חלק מאיתנו! לא נשכח אותך לעולמים!
את המנגינה שלך אי אפשר להפסיק!