פיד הקבוצות

שלוש שנים עברו מאז אותו יום ארור,

והלב עדיין מסרב להאמין.

חמישה ימים של חוסר ודאות, לילות כימים ללא שינה, חרדות מהאי נודע וממה שתכף נדע,

ימים שלמים בין תקווה לפחד.

שאלות בלי תשובות, נשימות עצורות,

רק רצון אחד – תחזור.

כאן תוכלו לכתוב, לבכות, לצחוק, ולהתרגש עם נעם ולנעם.

אנחנו כאן להקשיב, לחבק. הוא פה שומע!

לזכרו החי של נעם ליאל אפרים

שעם החיוך שלו, אפשר ליצור חיים שלמים, בשנייה

שעם העיניים שלו, אפשר לראות את מה שנסתר ואת מה שמעבר בכל דקה

והנוכחות שלו בעולם הזה, היא ברכה, ברכה גדולה

היי נועם,

זאת אני, חלקת הטוב שהשארת פה

מאז השביעי באוקטובר אין לי חשק לחגוג...

לא את יום העצמאות כי תכלס מי מרגיש כזה חופשי בארצינו...לא אני!!

לא את פסח כי מה נשתנה? כלום לא הישתנה..לא מרגישה בני חורין ..

מאז שנילקחת מאיתנו נעם אהוב כלום לא אותו הדבר..

הלב פשוט נשבר כשכותבים את המילים האלה לא ככה חשבתי שניפרד ובטח לא כל כך מוקדם.

אחיין האהוב שלי נלקחת מאיתנו צעיר מידי מוקדם מידי.

עד עכשיו לא כתבתי אבל שהדמעות התחילו לזלוג החלטתי לעשות אתזה ולשפוך

אהובים שלי, יקרים שלי והחברים הכי טובים שהיו לי בעולם

אני מתגעגעת אליכם

אני מחכה לחיבוק וצחוק שרק לכם היה

לעצות הכי טובות שיכלתי לקבל

לצחוקים אחד על השני בלי הפסקה

ישבנו בפארק באמסטרדם נעם ואני , שנה לפני האסון הנורא, באוקטובר 22 . אחרי שניבי ועידו כבר המשיכו לתחנות אחרות באירופה. ישבנו אתה ואני נתנו לדממה הסוררת למלא אותנו באוויר טוב והמון ירוק באמצע פארק בהולנד . ואז אחרי כמה דקות טובות של שתיקה טובה ונעימה, נעם אומר לי - ״אחי איזה חיים יש לנו, אנחנו ברי מזל ואיזה עולם יש בחוץ״ הסכמתי איתו ישר ודיברנו על הוכרת תודה על החיים האלה.

מודה על הרגע הזה , ומודה עלייך

יונתן קרואני ❤️

נועם שלי, אחיין אהוב,היום אני עומד כאן ליד הקבר שלך, בפעם הראשונה לא רק כשוטר, לא רק כאזרח שלוקח חלק ביום הזיכרון – אלא כדוד. דוד שמתגעגע, דוד שנשבר.

במשך עשרים שנה אני פוקד את בתי העלמין ביום הזה, חמש-עשרה מתוכן על מדים. תמיד ראיתי ביום הזה יום קדוש. יום שבו עוצרים את הכול כדי לזכור את מי שלא חזרו. אבל ככל שעוברות השנים, וככל שאנחנו מאבדים יותר חברים, אנשים שהכרנו ואהבנו – היום הזה הופך להיות כבד יותר, אישי יותר, כואב יותר. אבל הפעם זה אחרת. הפעם הכאב כבר לא מרוחק – הוא כאן. הוא אישי.

נועם, אתה תמיד היית מלא אור. אהבת מוזיקה, חיית אותה, עם נשמה ורגש ויכולת להרגיש את הקהל -  והלב שלך, הוא היה מנגן בלי מילים. היית צלול, טוב לב, ילד עם נשמה גדולה וחיוך שקט שלא ביקש הרבה, רק להיות, רק לאהוב.

ביום ההוא, במסיבת החיים, מחבלים מנוולים רצחו אותך. הם ניסו לכבות…