נעם שלי...
לקח לי שלושה שבועות לכתוב לך הספד, לא מצליחה להוציא את מה שאני מרגישה.
לא בכתב, לא בעל פה, אפילו לא סתם בראש.
ניתקת לי את חוט המחשבה!
מהרגע שניתקת לי את הטלפון באותה שבת ארורה בשעה 08:45, פשוט המוח הפסיק לתפקד.
חמשת הימים של חוסר הוודאות טילטלו לי את הנשמה, עד שהגיעו הנציגים והטילו את הבשורע. כן הבשורע! הרוע נכנס אלינו הביתה, הגרוע מכל.
איך אפשר לספוד לילד בן 24???
למה אני צריכה לספוד לילד שלי? זה לא אמור להיות הפוך?
בשלב הזה של החיים - הייתי צריכה לנסח איזו ברכה ארוכה לשבת חתן...
כמה שהספקת בחיים ילד, לא הספקת הכל!
עדיין לא התחתנת, עדיין לא הפכת אותי לסבתא, עדיין לא סיימת את כל השירים שלך.
ומה עם החלום לנגן על בימת ה Tommoroland ?
אז זהו, שהמסך כבה, הרמקולים נדמו, האולפן שלך נותר בודד ושקט.
נוח על משכבך בשלום ילד נסיך יפה שלי.
אנחנו עוד נתראה 😘