לפעמים בחלומות, כשאתה בא לבקר. יש לנו שיחות מוזרות.
אתה משתף אותי במה שעובר עלייך ואז שאריות הלב שנותרו בי מתרסקות לעוד כמה חתיכות.
ככה זה, הבכי מגיע בהפוגות
לפעמים אתה מחייך שם, לפעמים אתה מדבר שטויות, לפעמים אתה שמח או עצוב... לפעמים אתה פשוט אתה
אבל אני? אני בעיקר שותקת ומנסה לעצור את הדמעות, אני שואלת שאלות כדי שיהיה לך עניין להישאר איתי עוד קצת ולהרוויח אותך לעוד כמה דקות
אחיין אהוב שלי, אהוב של כולנו. יש לי כל כך הרבה דברים להגיד לך ועליך, אבל אני כבר שבוע יושבת מול הדף הריק והמילים לא יוצאות.
ואני אישה של מילים, אישה שכותבת וחורזת ומברכת ועורכת וכזו שתמיד יש לה מה להגיד– מצאתי את עצמי יושבת מול חלל שחור שהסתיר לי את כל המשפטים.
לכתוב לך הספד? באיזה סרט אני חיה? באיזה קטע אני צריכה לחפש לך מילות פרידה? כל שיחה ביננו חקוקה לי בנשמה ואין ספק שלכתוב עליך בלשון עבר זה אחד הרגעים המאתגרים בחיי, אז לא הצלחתי והחלטתי לוותר.
ואז ביום ראשון דקה לפני שהיא נכנסת לניתוח, אמא שלך התקשרה אליי בשיחת וידאו, היא חייכה אליי ושאלה אותי אם כתבתי משהו ובאותה נשימה כשאני אומרת לה שלא - הסתכלתי עליה, וראיתי את אבא שלך ואת ליטל יושבים לצידה יחד בחדר ההמתנה, ברגע שניתקתי את השיחה הבנתי שאני חייבת לכתוב.
מי אני בכלל שלא אמצא מילים כשמולי יושבת משפחה שלמה, המשפחה שלך שמחזיקה את כולנו במקום להתפרק בעצמה!? זכית להיוולד למשפחה מדהימה, להורים בעלי תעצומות נפש מעוררי גאווה ולאחות שאוהבת אותך למרות הקללות, גם כשאתה לא כאן
אז אני יושבת, וכותבת בלי לחשוב ומה שיוצא על הדף הוא כנראה מה שצריך להיאמר – כבר הספקת להכיר אותי.
אני מאמינה שלכל נשמה פה בעולם הגשמי הזה יש תפקיד, ואני יודעת שהיו לך חיים קצרים מידי לטעמנו ואני יודעת שאולי לעולם לא אדע למה זה קרה או מה היה תפקידך פה, אבל "אין לי מילים" זה לא משפט שאני יכולה להשתמש בו עכשיו. כי יש מילים – יש מילים של געגוע ואהבה והערכה, ובעיקר של תודה על מה שהיית, על הדמות המוערצת שהפכת להיות בעיקר כלפי כל האחיינים במשפחה שלנו.
אין לי תחושה למעט אותו בור עצום שנפער בחיינו ושישאר שם כנראה עד אחרית הימים.
אבל כמו שכתב לנו עומרי באותו יום שחור "מאז ומתמיד הכוח של המשפחה שלנו היה בלצחוק ולשמוח גם כשהמצב פקק. הכוח שלנו הוא הביחד" והוא ביקש שנשים לב במה אנחנו מאכילים את הנפש אז זה בדיוק מה שנעשה. בזכותך המשפחה שלנו שוב מלוכדת ונמשיך לצחוק גם כשכואב
גם לב שבור פועם!
אז זה לא מכתב פרידה ולא מילים שיעזרו לנו לשכוח.
כי מבחינתי ואני חושבת שמבחינת כולנו- אתה לא קבור כאן מתחת לאבנים היפות
אתה חי . ותמשיך לחיות ביננו ולהחיות אותנו עם המוזיקה שלך עד שניפגש כולנו שוב.
תנוח על משכבך בשלום נסיך חייכן שלנו, ותישאר עם נועה כי ביחד כמו שידענו כולנו, הייתם ונשארתם שלם.
תהנו שם למעלה ותמשיכו לרקוד כי ככה בדיוק נזכור אתכם
דודה ליפז
