נפגשנו פעם ראשונה איפשהו בכיתה ג כשעוד קראו לך ליאל,
לא הסכמת לי להצטרף לשחק כדורגל אז צחקנו שאתה שמן ופחדן, בסוף ניצחתי אותך 4-0, כעסת ולא דיברת איתי. 
כשהגיעה היום הולדת שלי קניתם לי נעלי פקקים שחורות של פומה כדי שניהיה כוחות. 
משם הבנו שיש קשר חזק יותר מקשר דם. 
ואני ואתה הבטחנו שלנצח.

סירבתי להספיד אותך עד שידעו את האמת, כי לא הסכמתי לוותר עלייך, אתה אף פעם לא מוותר עליי.  

שנים שאנחנו כמו תאומים, למרות שאני זאת שגדולה ממך ביום תמיד שלחתי לך מזל טוב ורק אז היית נזכר שהיה לי בכלל יום הולדת וכל שנה זה שבר אותנו מחדש. 

אין אירוע משפחתי שאנחנו לא צמודים ושכולם שואלים  ״מה יש לך עוד אח?״ והתשובה הקבועה שלך ״מה היא לא סיפרה לכם? מסתירה אותי המכוערת״.

טסתי לטייל שנה ושמחת בשבילי, רציתי שתצטרף כי קבענו שנטייל ביחד אחרי הצבא אבל במקום זה החלטת ששנה זה יותר מידי ושלחת לי כרטיסים לקאנדריק, אמרת שיש לי חצי שנה עד המופע. 
הקשבתי לך. קיצרתי את הטיול והגשמנו חלום. 

חלמנו על הכל ביחד, ולא הספקנו כלום. 

יום לפני המסיבה דיברנו וקבענו שנדבר בסופש, אבל זהו כבר לא ענית לי יותר ופיזית לא תענה לי יותר בחיים. 

אתה היחיד בחיוג מהיר אצלי, כי אנחנו תמיד מתייצבים, ככה התנהלנו, בלי שאלות. 

כשאתה ונועה מצאתם אחד את השנייה כל כך התרגשתי, כי היא הלב הלבן והטהור עם השמחת חיים המשוגעת שהצליחה לאפס לך את הנשמה, הצליחה להרגיע לך את הנפש ולהבין שאין דבר שמנצח אהבה. 
הייתי צריכה להיות בחתונה שלכם ובמקום זה קברתי אתכם יום אחרי יום. 
אני עצבנית שהאירוניה ניצחה, אתה תמיד צוחק עליי שלא אתחתן לעולם כי אין סיכוי שיש מישהו שפוי שירצה לקחת אותי ובסוף ההוא שם למעלה לקח אתכם להתחתן שם בלעדנו, אני מקנאה בו,
הוא יהיה נוכח בחתונה שתריעד את השמיים ומקווה שתשלחו לנו סימן שנדע ששברת את הכוס. 

ידעתי שלא תעזוב אותה, כי אתה לימדת את כולם שלא עוזבים אנשים שאוהבים לא משנה מתי ולמה והוכחת לנו את זה, אתה הגאווה שלי! 
הלוואי עליי חצי מהכוחות והעוצמות נפש שלך. 

נעם גיבור שלי אני רוצה שכל העולם ידע שנשמה כמוך לא הייתה ולא תיהיה, אין לך תחליף. 
שלנשום בעולם שאתה לא קם בו בבוקר נשמע לי לא תקין,
שלהתמודד עם אתגרי החיים בלי העצות שהיית יודע לדייק, בלי החיוך המרוח על הפרצוף המכוער שלך, בלי הכנות הישירה שתוך כדי מלטפת, בלי ההומור הדפוק שלך, ובלעדייך זה לא אפשרי. 
אני מודה ומעריכה כל שנייה של 18 שנה של חברות שנרקמה על ערכים, הבנה, הכלה ואחת כזאת שלא אמצא יותר לעולם, ובכנות אני לא מתכוונת לחפש. 
אין יותר צבעים והכל אפור בעיניי, 
המוסיקה המדהימה שאהבת כל כך ונתת לה חיים בדרך המיוחדת והנלהבת שלך, איבדה את הקצב ברגע ולא תחזור להיות אותו הדבר לעולם. 
הכל הבל הבלים, כלום לא מעניין אותי, תנוח נעם, במילא אמרת שתנוח רק שם. 

נעם שלי שנגע בלב של כל בן אדם וגרם לו לפעום קצת אחרת, 
שהייתי מסתכלת עלייך מהצד בלי שאתה יודע וחושבת איזה מטורף זה שהוא בוחר להיות חלק מהחיים שלי, איך זכיתי בדבר כזה, אני מעריצה שלך, אני אוהבת אותך, אהבה ששורפת בעצמות ושאי אפשר לתאר אותה במילים, בדיוק כמו הקשר בינינו. 
תבקרו אותנו מידי פעם אתה ונועה כי אנחנו מתגעגעים, אתה חסר לי. 
אל תעזבו אותנו באמת ותוכיחו לנו שאפשר להישאר בקשר, 
כי נעם אני ואתה הבטחנו שאנחנו ביחד במסע החיים הזה, אתה הבטחת שתמיד תחזיק לי את היד (או בתאכלס תיתן לי כאפה על הגב שאדע שהגעת). 

נעם תראה כמה אנשים הגיעו בשביל לראות אותך פעם אחרונה,
רק בשבילך, זה ההזדמנות שלנו להחזיר לך קצת ממה שהיית בשבילנו. 
אני מבקשת סליחה נעם, שלא באתי בשבת, שפעם ראשונה לא הייתי לידך לשמור עלייך. 
תודה נעם, שהחיית בכל אחד מאיתנו חלק אחר, 
אני מבטיחה שאת החלק הזה בלב שלי תמיד אמשיך לנגן.