אני מתקשה למצוא את המילים, הכל מתערבב לי בראש.
כבר 12 חודשים שהמוח עובד שעות נוספות ולא נותן מנוחה לנפש.
אתה לא כאן! לא בגוף בכל אופן, לא מוחשי – אתה לא חי!
אני יודעת שאתה סובב אותנו כל הזמן, שומר עלינו, מרים אותנו כשקשה.
לפעמים, אני מרגישה ממש מחנק – אני מאמינה שזהו חיבוק, אתה גם שולח מידי פעם מסרים לחיזוק.
שנת תשפ"ד - איזו שנה מאתגרת.
פתחנו אותה בסופ"ש ארוך של חג – וכרגיל – ברחת לנו מיד אחרי הארוחה לנגן בפנסה.
בסוכות – בנית אתה את הסוכה, עזרת בקישוט ואפילו זכית ששכנעת את סבא וסבתא לבוא אלינו לחג – פעם ראשונה.
ושמחת תורה, חג שנמחק לי מלוח השנה, ברחת ל"נובה", בחרת להיות עם החברים, עם המוסיקה, עם הריקודים...
אם היית יודע שזה יהיה הריקוד האחרון, אולי היית בוחר להישאר לרקוד עם ספר תורה ולפרק את הסוכה שנשארה עומדת עוד חמישה ימים, עד שכבר ידענו – אתה לא חוזר.
ומאז...חג לא חג, יום הולדת כבר לא יום הולדת, אפילו שבת רגילה אין לה את הקדושה שלה.
תשפ"ד - תכלה שנה וקללותיה!!
אתה זוכר שתמיד הצקת לי וכעסת כשרציתי לפרסם אותך? כזה אתה – צנוע ואולי קצת ביישן. וכל האירועים עברו רק מפה לאוזן – מוכשר!
אז בטח ראית, שהשנה הזו- הופעת בכל מקום- בטלוויזיה, ברדיו, ברשתות החברתיות, על חולצות וסטיקרים בכל העולם, על סידורים, הרצאות וסיפורים. שירים וקעקועים.כן-קעקועים...היית מאמין?
לא זה הפרסום שייחלתי לך ילד, אבל עכשיו כולם יודעים מי אתה, מי היית...
מה עוד אגיד לך ילד, כאן – ליד כל האנשים, המשפחה, החברים.
שאנחנו נהיה תמיד משפחה מאוחדת – גם המורחבת, שנדע רק לימים טובים ומאושרים.
ועוד רוצה לספר לך – שיש לך אחים מדהימים, אתה בטח יודע את זה – אתה בחרת אותם, בזכותך הם כאן, והם איתנו לחבק, לחזק, להרים, לבכות לך - ביחד.
הותרת חור גדול בלב כולנו, מקום שאף אחד לא יוכל למלא, כי אף אחד לא משתווה לטוב ליבך, לחיוך שלך, ליצירתיות שבך – די.ג'יי מנגן ויוצר, הספר של החברים, אלוף המנגל והמטעמים, ואפילו עבודות שיפוצים. – בהכול נגעת – בכולם נגעת – ילד מדהים!
יום רודף יום ועוברים הלילות, ולנו רק נשארה תקווה שאולי תופיע בחלומות.
תמיד נאהב, תמיד נתגעגע, תמיד נבכה. אבל נשתדל לא ליפול.
אוהבת.
