נועם שלי, אחיין אהוב,היום אני עומד כאן ליד הקבר שלך, בפעם הראשונה לא רק כשוטר, לא רק כאזרח שלוקח חלק ביום הזיכרון – אלא כדוד. דוד שמתגעגע, דוד שנשבר.
במשך עשרים שנה אני פוקד את בתי העלמין ביום הזה, חמש-עשרה מתוכן על מדים. תמיד ראיתי ביום הזה יום קדוש. יום שבו עוצרים את הכול כדי לזכור את מי שלא חזרו. אבל ככל שעוברות השנים, וככל שאנחנו מאבדים יותר חברים, אנשים שהכרנו ואהבנו – היום הזה הופך להיות כבד יותר, אישי יותר, כואב יותר. אבל הפעם זה אחרת. הפעם הכאב כבר לא מרוחק – הוא כאן. הוא אישי.
נועם, אתה תמיד היית מלא אור. אהבת מוזיקה, חיית אותה, עם נשמה ורגש ויכולת להרגיש את הקהל - והלב שלך, הוא היה מנגן בלי מילים. היית צלול, טוב לב, ילד עם נשמה גדולה וחיוך שקט שלא ביקש הרבה, רק להיות, רק לאהוב.
ביום ההוא, במסיבת החיים, מחבלים מנוולים רצחו אותך. הם ניסו לכבות את האור שלך, אבל הם לא הצליחו. כי האור שלך ממשיך לחיות בנו – בכל זיכרון, בכל שיר שמתנגן, בכל מבט בעיניים של ההורים שלך, של ליטל, של כולנו.
אני עומד כאן ולא רק כקצין, אלא כדוד. אחד שלא מפסיק להתגעגע, שלא נותן לשכחה לחדור, שמבטיח – לא אשכח אותך, לא אתן לך להיעלם.
ביום הזיכרון הזה, כשהצפירה תשמיע את קולה – אני אשמע בה גם את הצלילים שאתה אהבת. את הצלילים שאתה כבר לא תנגן, אבל אנחנו נמשיך להשמיע – עבורך.
יהי זכרך ברוך, נועם. אהוב, חסר, ונצחי.
❤️🩹🦋