קמנו מהשבעה, העצב נשאר לשבת.
בדרכו שלו מסמן לנו מי בעל הבית פה
ובקושי רב נלחמים בו כי הדרך שלך הייתה דרך של שמחה, של אהבה.
ממאנים לטמון אהבה בתכריכים של דמעות
בגעגוע פושט עור
ברסיסי לב שפעם היה שלם והיום הוא מדמם.

מעולם אכזר שלא חמל אתה נקטפת, 
הותרת שובל של כאב.
ברחמי האור נישאת,
לקחת עימך את אהובתך לטיול אינסופי ברחבי התבל.
גם נועה מוקפת בזלת, הגולן שכל כך אהבה הובא לקריות.
עטוף אותה באהבה ילד שלנו
כמו שעטפת אותה על האדמה
אותה אדמה שרקדתם עליה
את הריקוד האחרון.

אט מתרוקנים החדרים ממך
הבית מתמלא באינותך ואתה בו
נותרו התמונות, הזכרונות, המוזיקה שלך מתנגנת.
מסביבך אבני בזלת ונוף עוצר נשימה.
תסתכל, תציץ, אני מוכנה לחלוק איתך את נשימתי
לקבל ממך עוד חיבוק אחד אחרון, כזה שמשוטט בדמיון.
כבר באת אותי לבקר
אך היום מבינה שלמענך צריכה לשחרר.

הייה לרוח, למלאך טהור
פרוס את חיוך מעל כולנו
ושלח לנו אור
דא לך כי אינסוף אתה

לעולם לא אשכח אותך נעם אחיין אהוב שלי
מבחינתי אתה תמיד כאן
בלב, בנשמה, איי שם בעולם

שלך לנצח
דודה אביגיל